צופה בבני בן ה-4.5 כעת משחק עם חיילי משחק בדמויות חיות שונות, בונה בניין בלגו ואומר: "שמתי אותם בבית הכלא!" פתאום, חשבתי על זה שזו אחת השאלות שעולות תמיד בהדרכת הורים- למה הוא אומר את זה?
מי שנמצא בסביבת ילדים בני 3-5 שמע בוודאי לא פעם את המשפט הזה מפי ילדים. הם לוקחים אחד את השני למקום שבו הם מחילים את החוקים, שאסור לצאת משם, או לזוז משם ומודיעים מתי הוא "משוחרר".
למה הם עושים את זה? מאיפה הם שמעו על זה?
ראשית אין צורך להבהל, סביר להניח שהם לא יודעים מהו בית הכלא ולא נחשפו לתכנים נוראיים. יש לזכור כי ילדים בהתפתחות תקינה הם חקיינים, כלומר לומדים באמצעות חיקוי.
משחק ה"כאילו" הו משחק חברתי, החשוב ללימוד מיומנויות חברתיות וכאשר הוא כולל גם מרכיבים תוקפניים, הללו, במינון מותאם, משמשים כלי לסובלימציה, עידון דחפים טבעיים.
התוקפנות לרוב תתבטא במילים ולא במעשים. יש לשים לב לתוקפנות פיזית האם מדובר בילד שאינו מבין את גבולות הגוף שלו וייתכן ויש לו קושי בוייסות חושי הנובע ממקור מולד, התפתחות איטית יותר או אי תרגול גבולות במרחב (הרשו לו לגעת בכולם ללא גבול, לא הצליח לקיים הפרדה נרכשת ונשלמת של המושג גוף שלי לעומת הגוף של האחר).
בגילאי 4-5 יש עיסוק רב במושג טוב לעומת רע וכן עיסוק מסיבי של זהות "קטן" לעומת "גדול". הצורך בשליטה בזירה החברתית היא למידת הסטטוס החברתי שלי באמצעות האחר.
לרוב בנים יעסקו במשחקים בעלי אופי תוקפני יותר מבנות, זו תופעה שמקורה ביולוגית +רכישה סביבתית (גיבורי הטלוויזיה הם גברים לרוב למשל, בובות הגיבורים גבריות וכו').
הפסיכולוג אלפרד אדלר נתן את הדעת על הצורך של הילד הקטן להיות גדול, כתפיסתו של הילד המתנגדת לרגשות הנחיתות שנכפו עליו, לתחושותיו מפאת גילו: הוא אינו יכול להדליק את האור כי המתג גבוה, אינו קובע את שעת השינה וכדומה. אדלר סבר שהילד נמצא בחרדה בסיסית, היכן שיהיה יכול ישאף להיות עצמאי, חזק, ומחליט- כמו המבוגר.
כאשר תשאלו ילדים בגילאים הצעירים מה ירצו להיות שיהיו גדולים סביר שיבחרו באחד מן השתיים: עבודה כמו הוריהם, שנית- עבודה ככבאי, שוטר, מלך וכו'- דמויות המזוהות עם כוח ויכולת החלטה מוחלטת. במקביל יושמעו שיחות בים הילדים בסגנון "אבא שלי יודע הכל! " "אבא שלי הכי גדול" "אמא שלי הכי חכמה" וכו'.
המבוגרים עושים אידאליזציה של תקופת הילדות, זוכרים את המשחק ואת היכולת להתרפק על ההורים, ונוטים לשכוח את ההתמודדויות, הקשיים ורגשי הנחיתות. משחק ב"כאילו" מספק עיבוד מותאם של כל הצרכים הנ"ל.
משחק ב"כאילו כלא" הנערך בתוך משחק חופשי- קוביות, חיות וכו', לבד, מאפשר עיבוד התכנים התוקפניים הטבעיים הטמונים באופן שבו יש מקסימום שליטה ואי התמודדות חברתית- כלומר, רק אני מחליט את הזמן, העוצמה והמינון.
חשוב לתווך ולומר שלכלא נכנסים אנשים אשר עברו על החוק ורק לאחר בירור מעמיק בעניין המעשה שביצעו חשוב לומר כי אין נכנסים לשם ילדים על מנת לא לקשר התנהגות לא מותאמת לענישה ולכן, מזכירה מאמר אחר שלי שכותרתו "לכעוס בלי להשפיל" העוסק במדוע אין "ילדים טובים או רעים" ומדגיש מדוע להתייחס רק להתנהגות הספציפית בגינה נקרא הילד לשיחה, נאמר, או נענש, אך לא נמדד או מוכלל לתוכה.
כלומר, חשוב להדגיש את קיומו של הטוב והרע בעולם רק בהקשר של התנהגויות מותאמות או שאינן מותאמות, התנהגויות הקשורות בי ואלו שקשורים בסביבה.
מתי יש להתערב:
כאשר המשחק הופך להיות אובססיבי, אין בו גמישות ואין צפי של הפחתת התוקפנות בחלוף זמן.
מה ניתן לעשות:
- לצפות,
- לראות מה במשחק חוזר,
- האם הילד שלי מובל או מוביל,
- מה מידת הנוקשות או הגמישות בחוקי הכלא הדמיוני,
- האם המשחק מוכל על ילדים ספציפיים או ילדים מתחלפים.
- מה מידת התוקפנות במשחק, האם פוחתת ועוד.
כרגיל פינה אישית מקצועית – או מה הקשר לטיפול במוזיקה :
בטיפול במוסיקה נוכל לפתח את המשחק: להשמיע קולות "מלחמה", לבדל את הדמויות המותקפות והמתקיפות- לתת להם אפיונים או לברר אודות האפיונים, ניתן לתת צליל לכל דמות, לכתוב המנון לכלא, להגדיר גבולות בתוך כלי נגינה מסוים, להחליט אילו כלים משתתפים ואילו לא (זירת שליטה) ועוד.
ומה עוד על תוקפנות ?
לדוגמה:
המאמר הזה בYNET על איומים
המאמר הזה על גבולות או זה "לכעוס בלי להשפיל"
המאמר הזה על עונשים
