ד', בן 10, המאובחן עם אוטיזם ואילמות סלקטיבית (הפרעה פסיכיאטרית קשה שמקורה ככל הנראה בחרדה חברתית- בחירה לא לדבר במצבים חברתיים מסוימים או בכלל). מגיע אליי לטיפול זו השנה השנייה. קיבלתי אותו כשכל המידע שיש ברשותי הוא: בביה"ס ובגן אין עדות לשמיעת קולו. אין עדות למשחק- לא לבד, ולא בחברה.
המפגשים הראשונים:
במפגשים הראשונים הוא בחר לשבת כל הזמן ליד הפסנתר, נוגע לא נוגע בקלידים, כמעט לא נשמע. סביב הפסנתר נוצר הקשר הראשון. התחלתי "כאילו" לרדוף אחריו על הקלידים, והוא כאילו "ברח". גיליתי יכולת משחקית וצמאון לקשר. בהמשך השנה הראשונה היו 2 פריצות דרך משמעותיות: הראשונה, כשהוא נכנס למקומות שבו הוא לא ניתן לגילוי (אוהל, ארון, תוף איסוף גדול) ויוצר מתוכם קשר- אם בהקשת מקצב והמתנה שאחקה אותו, אם בזריקת כדור לעברו והחזרתו אליי ואפילו התנסות במשחקי חביון (קוקו). השנייה והגדולה ביותר- תקשורת באמצעות בובות כף-יד המיוחדות שלי, שהחלטתי להביא לתוך הטיפול שלו. הוא בחר לו דמויות מסוימות, שיהוו לו פה, והחל להשמיע קול דרכם (טרם הדיבור).
אני עניתי, בלי מילים, בנגינה בלבד. בתחילה דיבר בלחישה ועל ידי הסתרת הפה, בהמשך הופיעו גם מעט מילים בלחישה דקה. המשחק נהיה משמעותי, הוא הביע את עולמו הפנימי באמצעותו. הוא הצליח ליצור קשר משמעותי, ליזום בו ולפעול בתוכו בלא חשש מדחייה. בסוף השנה החל להופיע קול גם במסגרת הטיפול הקבוצתי במוסיקה בו הוא משתתף. פתאום גם הסביבה הכירה את קולו.
בהמשך הוא החל לדבר בחדר הטיפול בקול ברור, משחק ולשנינו הנאה גדולה. גם בכיתה הוא השמיע לעיתים את קולו, עדיין בלחישה.
אחרי חודש מהרגע שהחל לדבר הוא כבר אמר לי ש"הטיפול משעמם" מה שגרר צחוק גדול ושיח משותף בו, לראשונה בחייו, ניתנה לו אחריות לגורלו.
את הפגישה האחרונה סיימנו בנגינה משותפת של שיר חנוכה, על הפסנתר- צליל הוא, צליל אני. הרמוניה נעימה.
