יש לכן ילדות טובות וחכמות שאוהבות פיות? יש לכם ילדים חכמים במיוחד שמתים על סופרמן וספיידרמן? – סכנה! מדוע? מוזמנים לקרוא על הרגע שבו קלפי משחק תמימים לכאורה הפכו לי את הבטן.

“הדס תראי מה הבאתי” , אמרה הילדה בת ה7 שנכנסה אל החדר לאחר חופשה בחו”ל. היא הסתירה מאחוריה קופסת משחק. היא רצתה לשחק בו, היה זה משחק זיכרון.

הילדה שנכנסה אל החדר היא ילדה “מרצה”. היא ילדה מאוד חכמה שסיגלה לה זהות של מבוגרת טרם זמנה. בספר “יומנו של חנון” של אליס מילר, מפורטת באופן מצוין (*אך לא ממש קריא למי שאינו מבין במושגי היסוד של הפסיכולוגיה) הכרוניקה בה נבנית אישיות “מזויפת” כזו שבה מותר להראות רק את הטוב והיפה והמוצלח ואין מקום ללכלוך ולפגימות שיש בכולנו בחיים.

ילדים מרצים האם אלו שתמיד יהיו “בסדר”

כל כך בסדר שהם או יבלטו מאוד מעל חבריהם או שלא נשים לב אליהם כלל כי הם “לא מפריעים”.
בשני הקצוות הם משלמים מחיר חברתי ונפשי יקר. כשהם למעלה- הם מושכי אש. רבים מחבריהם קצת מעריצים אותם והרבה מקנאים להם. כשהם שקטים, הם לומדים להסתדר יותר מידי לבד או לומדים לייצר חברויות באופן לא מועיל. למשל על ידי ניתנת יתר של חפציהם בתמורה לחברותם: ” אני אתן לך את העיפרון הכסוף שלי ואת תשחקי איתי”.

ילדים גאונים, מחוננים לפי ההגדרה היבשה הם בעלי מנת משכל של 130-140 לפחות. כיום ניתן לכנות ילד גאון גם על פי כישרון יוצא דופן בתחום מסוים אחד.

ילדים המפותחים אינטלקטואלית מעל הממוצע מטעים אותנו המבוגרים לעיתים קרובות ואנו נוטים לחשוב עליהם כ”מבוגרים קטנים”.

מבוגרים נוטים להעמיס עליהם עוד ועוד ידע ולשכוח את העובדה החשובה ביותר ואצטט כאן את רוג’רס : “משחק הוא העבודה של הילדים” או את משנתו של חוקר התפתחות הילדים הנודע פי’אזה:     

  "בכל פעם שאנו מלמדים את הילד דבר-מה, אנו מונעים ממנו את האפשרות להמציא אותו"

יש נטייה לחשוב כי אם הילד יודע כל כך הרבה אין צורך לכוונו. זו טעות ביסודה. ילדים, בכל גיל זקוקים להוריהם שיעמידו בפניהם גבולות, יאפשרו להם לטעות, ויתמכו בהם בחיפוש דרכם העצמאית בעולם. קשה אך חובה לקבל את הפער שבים ההתפתחות האינטלקטואלית לבשלות הרגשית זו שקשורה להפעלת שיקול דעת, להבנת סיטואציות חברתיות, להבנת סיטואציות בין אישיות ולפיתוח מצפון אישי.

ילדים מחוננים נושאים על גבם פעמים רבות מטען גדול של ציפיות ולכן כישלון שלהם נחווה כאכזבה לסביבה אך ראשית בפני עצמם לכן חשוב להעמידם בפני התמודדות עם תסכול, לקבל את אי-מושלמותם (אף אחד לא יכול להיות טוב בהכל באמת).

חוזרת לסיפור המסגרת, למשחק אותו הביאה הילדה. היא הביאה אותו כדי לשחק במה שהיא בחרה (צורך בשליטה) והזכירה לי שבפעם האחרונה אני בחרתי (התקדמות התהליך הטיפולי) . הוא היה זיכרון של “מועדון וינקס”. לכאורה סדרת ילדות תמימה המשודרת תדיר באחד מערוצי הילדים.  כאשר התחלנו לשחק התבוננתי היטב בקלפים והרגשתי לפתע איך הבטן שלי מתחילה להתהפך. הילדה המתוקה שלטה בכל דמות ודמות ואפיונה. שיבחתי אותה על כך ולקחתי דף, רשמתי את הדמויות והאפיונים ובכל הרצינות ניסיתי לדעת מעט כמוה.

אבל ההתלהבות שלה והבטן שלי הדליקו נורה. הבטתי בהם שוב. הדמויות מיניות, לא פרופורציונליות, זוהרות באור יקרות, אפילו מנצנצות. גם התנוחות בהן הם מצולמות מיניות מאוד וזה עוד לפני שראיתי את הסדרה. מיד התחלתי לתווך לילדה ולשאול אותה אם תתכן כזו דמות במציאות. האם ראתה אישה כל כך רזה עם עיניים כל כך גדולות ואף כל כך קטן. היא מעט התבלבלה. נוצר שיח על אידיאל היופי הלא הגיוני הזה שקיים בדמויות הללו.

ילדים רבים אומרים לי לעיתים :” אני שמן/נמוך/מכוער” וכו. אני תמיד עונה אתה בדיוק מתאים לך בוא נראה מה יש לך, מוזמן איתי למראה.

ילדים טובים מידי הם אלה שלא יכולים לבטא את “האני האמיתי” שלהם ונוטים על עצמם “עצמי כוזב/מזויף” (מונחים שטבע פסיכולוג הילדים ויניקוט).


האני המזויף עונה על ציפיות ההורים ובהמשך החברה, בני הזוג ועוד. הם ילדים שמאמינים שצורכיהם יתמלאו רק אם ימלאו אחרי הציפיות הללו, רק במילוי התפקיד. מבחינתם אמירת “לא” עלולה להמיט אסון וסכנה שלא יאהבו אותם לכשתאמר.  הורים רבים ירגישו נוח עם היות הילד מרצה. הוא אינו כועס, הוא רגוע, נטול קנאה, אחראי, מבין…בגיל ההתבגרות שהוא מוצא כוח למרוד בשיא הכוח הם אינם מבינים מה “נפל” עליהם ונטולי כוחות להתמודד, אזי המרד עלול להיות הרסני אפילו עבור הילד/נער.

לסיכום, הבטן שהתהפכה היא זו שהולידה את הפוסט הנוכחי.

שימו לב לשק הציפיות שאתם שמים על ילדיכם, קבלו אותו גם כאשר אינו מושלם. תווכו להם תכנים ודמויות לא מותאמות להבנה בגילם, הבהירו להם שאידיאל היופי הזה איננו מתאים, הרסני ולא מציאותי. אם הילד רוצה להיות הכי טוב במשהו, הזכירו לו שחשובה שאיפתו לצמוח גבוה אך הדרך לא פחות חשובה, שיביט עליה, אתם תהיו שם איתו.

בטיפול במוסיקה זה יהיה לנגן איתו גם כשאין שם בסיס לנגינה משותפת או כשהנגינה רועשת מידי ואני סובלת אותה בחיוך בלי לומר מילה, לאפשר את לבלגאן להתקיים ולתת לכעוס להיות נוכח באהבה.  בבית: צלמו את ילדיכם בטבעיות, עם הלכלוך והגלידה על החולצה ותלו לפחות תמונה אחת כזו על המקרר בגאווה עם אמירה מאוד ברורה “אני אוהבת אותך בכל מצב”. כאשר הילד שוגה, טועה, אינו פועל באופן מותאם קבלו את זה כמקום ללמידה ואפשרו את זה תוך שימת גבול ברורה והנמכת ציפיות : ” אני רואה שנפלה לך הצלחת, קורה, בוא ננקה יחד” .

אל תשימו קץ לילדות כפי שמתקיימת בשירם של פורטיסחרוף:

“בצהרי היום הכל צבוע אדום

ואין קץ לילדות שחלפה כך פתאום

בצהרי היום הכל חוזר כמו חלום

רגעים ושעות שקפאו במקום

בצהרי היום”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 × one =

רוצים להשאר מעודכנים?

הצטרפו לרשימת התפוצה

© 2019 הדס שמואל – טיפול רגשי במוסיקה.

בניה - שמרת דיגיטל - מומחה מחשוב ואינטרנט, עיצוב - סטודיו לעיצוב הלית קלכמן

Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support
Scroll Up