יש לי שיטה, שיטה איך לא להגיב לילדים שלי מתוך האוטומט שלי, מתוך השדים שבי.
מאמר זה גם הוא התפרסם בYNET ב25.2.2019
לא שמתי לב שזו שיטה, עד שלפתע ראיתי כי בהדרכות ההורים למשל אני מדגימה דרך הדוגמאות את אופן הפעולה שלי לשם למידה כמודל (MODLIG) ובטיפולים אני פועלת מאותו מקום של הכלה, קבלה ורצון לשינוי. כמטפלת זה קל יותר להבין את זה, יש לי מטרה טיפולית, אני מקשיבה ומשחקת מתוך אמונה וניסיון לשנות התנהגות או דפוס מסוימים. למעשה, טיפול נפשי נועד לשפר איכות חיים, או ללמד את המטופל להכיר דפוסים שמעקבים אותו מלהגיע לרווחה בחייו. כאשר נחשוב על הורות מאותו מקום, יהיה לנו קל יותר להציב לילדים גבולות, יהיה קל יותר לתקשר איתם, יהיה קל יותר לגייס אותם למעננו ועוד.
דוגמה:
בני המתבגר טעם מן המרק הכתום שהכנתי, מרק שהוא בדרך כלל אוהב. מרק שהכנתי בסוף יום עבודה ארוך ומתיש. טעם ואמר "איכסה מה הכנת" והדף את הצלחת. מה קרה לי כאמא באותו הרגע? באותו הרגע התנגן לו בראש הפס-קול הבא: "הוא לא מעריך שום דבר , הוא לא רואה כמה התאמצתי, איזה חוצפן, מי הוא חושב שהוא" וכן הלאה, פסקול שמעורר כעס, עלבון, דחיה והתנגדות. ממש התחשק לי להגיד לו "זה מה יש!" ושיתמודד. למזלי, מתוך מיומנויות ותרגול רב שנים נשמתי והדחקתי את כל הקולות וחשבתי מה נוח לענות לו. נכון לענות לו מתוך מקום של נתינת כלים לעתיד, כשהחבר שלו, למשל, יכין עבורו אוכל. אמרתי לו "אתה יודע שהאופן בו אמרת לי היה לי פחות נעים? אתה יכול להגיד את זה כך שאוכל להקשיב?" . הוא החוויר, השתתק, אסף את עצמו ואמר "אני מצטער. אמא, זה לא לטעמי, אני יכול משהו אחר?". כן, הוא יכול. כאן אני יכולה לבחור לשים לב לגבולות שלי, בכל זאת יום עבודה ארוך והשתדלתי…האם אני אכין לו את האוכל או שאשחרר אותו לתרגל עצמאות בהכנת האוכל. הוא הכין לעצמו(:.
פעמים רבות אנחנו פועלים מתוך מקומות מוכרים לנו וכך זה צריך להיות. הסביבה שלנו היא הגורם המכריע בהתפתחות שלנו, לפי מחקרים עדכניים אפילו יותר מגנטיקה, סביר שנלמד את מה שנחשפנו אליו. משפט כמו "אני לא רוצה להיות כמו הורי" הוא משפט מובן מתוך מקום של פגיעות ורצון לשנות, אבל, במציאות, מי מאתנו ההורים לא תפס את עצמו פעם ואמר "אני נשמע כמו אבא/אמא" שלי?
כאשר אנחנו נתקלים בפער בין הרצונות שלנו לבין הרצונות (שלרוב יראו כמו התנגדויות) של הילד, כדאי שנשים לב ראשית לסיבה שאנחנו מבקשים מילד לבצע אותה, ושנית לאופן שבו אנו מבקשים.
כך לדוגמה, לסדר מיטה זו דרישה שמעניקה תרגול למיומנות חשובה בעתיד, כשהילד יהיה בזוגיות. כאשר ילד מתנגד כדי לזכור שאחד הוא זקוק לדוגמה, גם אתם צריכים לסדר מיטה ואפילו לעזור לו בהתחלה שניים שהוא זקוק לתרגול אם לא היה מורגל בזה קודם, כמו כל רכישת מיומנות חדשה. כאשר ילד מבין מה היתרון בפעולה, מה "יצא" לו מזה, יש סיכוי גדול שהוא יעשה את זה.
דוגמה נוספת כאשר אני מבקשת מילד בקליניקה לסדר את המשחק בסוף הסשן, אני עוזרת לו לתרגל מיומנות לא רק של סדר, ארגון ואיסוף, אלא גם מיומנות של הכנה לקראת מעבר לחלל אחר או לאווירה אחרת, לקראת פרידה וכן לשמור על האינטימיות של החלל שלו בלי להיות חשוף למטופל הבא.
אני צופה לא פעם בהורים שפועלים באופן שלא מוביל לתוצאה שהם רוצים והם לא יודעים להצביע על הסיבה. לדוגמה הורה שצועק על הילד שלו לצאת מהגינה שסמוכה למגרש משחקים לרוב פועל מבושה ואינו רואה את הצורך או הרצון של הילד. פעולה מתוך מקום כזה לא תגייס את הילד. ממליצה להבין את התושה ולזכור את "השיטה" – מה אני רוצה ללמד את הילד שלי. אני רוצה למשל ללמד אותו שראיתי אותו, שלא מקובל להכנס לגינה, שיש לשמור על הסביבה, שאני מצפה שיקשיב לי. מתוך הבנת מכלול הסיבות אני בשלה להציב גבול על ידי הנחת הציפיה מהילד. "אני רואה אותך בגינה. צא ממנה בבקשה, להכנס לגינות הורס אותן ולא מקובל" (או "לא יהיה לנו" ועוד). אם הילד לא מקשיב אזי ניתן, כמו תמיד להציב גבול ברור למשל "ביקשתי שתצא מהגינה במידה ולא תצא אני אעזור לך לצאת" .
רצוי להתחיל לזהות את שדוני ההורות שלנו כמה שיותר מוקדם כמובן, ולהחיל את התקשורת והדרישות באופן מתאים בגיל צעיר ככל הניתן, אך הורי מתבגרים, אל נא תאמרו נואש, ובוודאי שאל תאמרו לעולם למתבגר כי הוא אינו רצוי בבית, לא משנה כמה גבולות הוא יחצה. הדרך להציב גבולות, גם אצל מתבגרים, היא על ידי הבנת הצרכים של כל הצדדים ויכולת לפעול מתוך מקום שקול ונותן כלים ולא ממקום פגוע. פגיעות של הורים, רצוי ונכון לטפל בה בנפרד ולקבל כלים להתנהל לא מתוכה, אלא מתוך הכרות איתה.
