תנו לגדול, בשקט!

ש’, ילד בן 3.3, חמישי מבין 7 אחים (משפחה חרדית), נולד ללא יכולת שמיעה בשתי אוזניו. בגיל שנה וחודש הושתלו בראשו 2 שתלים כוכליארים (שתל שבלולי*). עוצמת השמיעה מוערכת כעת ב-db70-120 . נמצא בגן לילדים כבדי שמיעה בו משתמשים בשפת הסימנים, בתמונות ובדיבור. מקבל במסגרת הגן מספר טיפולים תומכי התפתחות, בין היתר, טיפול רגשי. הופנה אליי לטיפול במוסיקה בגיל 2.

טיפול במוסיקה כשלא שומעים?

מטרת הטיפול בילדים חרשים מושתלי שתל כוכליארי, בראשית חייהם, היא בראש ובראשונה תרגול השמיעה “המכאנית”, שמופקת על ידי השתל לצליל אוניברסלי מוסכם, למשל – לתרגם צליל גיטרה (שנשמע למושתל אחרת, מכאני אפילו מתכתי) ולקרוא לו בשם “גיטרה”. כך לפתח את יכולת התרגום בכדי לאפשר דיבור מובן בהמשך.

איך זה ייתכן? ושפת הסימנים- איך מתחילים ללמוד? ולהיות ילד גדול בגיל 2 (יש תינוק בן שנה ואמא לפני לידה) בין הרבה אחים- מה זה אומר?

זאת הייתה נקודת הכניסה שלי למפגש הראשון. מרוב חרדה שלי ציפיתי שגם הוא יהיה חרד מאותם דברים. 
להפתעתי, נכנס ילד קטן ויפיפיה לחדר, שמח מאושר ופעלתן ביותר. כולו מלא בטחון וחיוך, חדור מוטיבציה להפעיל אותי ולגרום לי לעשות בדיוק מה שהוא רוצה. הוא לא דיבר, אלא המהם ובעיקר- בעיקר הצביע בנחישות לעבר דברים וללא מילים, הראה לי, מי כאן הבוס!

הוא נהג לאגור את כל הבובות, כלי הניגינה והמשחקים אל חיקו. הוא העמיד את עצמו בעמדה גבוהה ממני (על כיסא, על כרית ועוד) ושלט ביד רמה בסיטואציה(בעיקר הצביע).כשניסיתי לדבר אליו, משך את מגבר השתל מראשו, כדי לא לשמוע.

עשיתי כרצונו משך זמן ארוך וניסיתי להבין מה אני מרגישה מול זה. הרגשתי נורא, הרגשתי שלא מבינים את הצרכים שלי, שלא מקשיבים לי, שאין לי מקום בסיטואציה, שאני רק כלי שרת לסיפוק צרכי האחר. ואז, כמו בכל טיפול מגיע הרגע בו התחושות מתורגמות למונח טיפולי שנקרא “העברה” והמטפל מבין דרך התחושות שלו עצמו, את עולמו הרגשי של המטופל, ביחוד שאין כמעט מילים בחדר. הסקתי שגם ש’ חש בעולמו שאם הוא לא יהיה חזק וגיבור הוא לא ישרוד. זה ניכר כשהוא ניסה לטפס על כיסא למשל, נפל, קיבל מכה חזקה ולא ביקש נחמה, למעשה, אפילו דחה כל אפשרות של נחמה כאילו אומר “אני מסתדר לבד!!!”. 
באותה רגע, הבנתי שהמתנה הכי גדולה שהטיפול יכול לתת לש’, היא להזכיר לו שהוא “רק ילד” והמשימה ההתפתחותית הכי חשובה שלו היא ללמוד לא לוותר על בקשת עזרה, נחמה, חברה ויחס.

התחלתי לעשות לעצמי מקום בחדר- התחלתי להשתמש בקלרינט שלי יותר, הוא מצא בו עניין גדול (כלי נגינה שכיח בחברה החרדית). לאחר מכן, התחלתי לדרוש שהוא יעשה לי מקום בחדר.התעקשתי שירכיב את מכשיר השמיעה כראוי, התעקשתי גם לקבל בובה אחת מתוך העשרים שהיו בחיקו. תגובתו הייתה כעס, בכי, אפילו התנגדות אלימה. באותו רגע, לראשונה, יכולתי להיות בתפקיד המבוגר ששם גבול אבל גם מנחם ומראה את מה שכן יש. הייתה פגישה לא פשוטה אבל פורצת דרך.

בפעם הבאה הוא נתן לי את הבובה מראש (מנע מעצמו התמודדות עם עוד בכי, אולי? ) ודאג לשמור את השאר. משם התחלתי לשחק בבובה ומשחקים שלא היו ברשותו, היה מקום לצלילים חדשים: מכונית שאיתה שיחקתי פתאום לוותה בצליל של מכונית- צליל חדש בחדר. ש’ החל לחקות אותי. יכולנו להתחיל לשחק יחד. לא היה קל לתסכל אותו כשרציתי מקום, אבל לפתע הייתה גם הנאה ב”יחד” שהוא ככל הנראה הרגיש שהיא נעימה לו, והתחלנו לשחק הרבה יותר יחד. הוספתי גיטרה נוספת לחדר- הוא ישר נתן אחת לי ואחת לו. הוא סידר לי מקום גבוה- לידו. לאחר 8 חודשי טיפול הוא נפל במדרגות בדרך לחדר- ולראשונה בחייו- ביקש “ידיים” עם מילים. כשנכנסו לחדר הוא הניח את ראשו הזעיר על ברכי, אני ליטפתי ושרתי והוא נרדם.

סוף סוף, היה מותר לנוח מלהיות חזק וגיבור ולהיות- “רק ילד”.

רוצים להשאר מעודכנים?

הצטרפו לרשימת התפוצה

© 2019 הדס שמואל – טיפול רגשי במוסיקה.

בניה - שמרת דיגיטל - מומחה מחשוב ואינטרנט, עיצוב - סטודיו לעיצוב הלית קלכמן

Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support
Scroll Up