יום השואה לילדים ולנוער

איך מסבירים? האם להסביר? ומה המשמעות עבורם?

ההיסטוריה היהודית והעולמית רצופה מלחמות וזוועות הכוללות הרג ומוות, סבל ואובדן. הזוועה הנאצית מתקשרת לאי-אנושיות שאינה נתפסת בעד מוסריות בסיסית בה ניחנו כבני אדם. במפגש עם השואה, קיים אצל רוב המבוגרים, ההורים בעיקר, הקונפליקט בין לגונן ולהסביר לבין להסתיר. ישנו חשש לעורר חרדה וחשש כיצד להסביר, מהיכן בכלל להתחיל אם בכל זאת לספר.

אז אתחיל ואומר שלא ניתן להסתיר.עצם קיומה של הצפירה מעמיד אותנו בפני עובדה קיימת.

יש לזכור כי ילדים היום חשופים לכמות מידע גדולה הכוללת תכנים מאוד לא פשוטים לעיכול, להבנה, להתמודדות.
נשכיל לעשות אם נעזור להם בתיווך נכון מול ים המידע, כמובן בנושא קשה וטעון כמו זה בפרט.
יש לזכור כי סודות לעיתים קרובות מעוררים את החרדה הכי גדולה, שביבי מידע מועטים מידי משמעותם מילוי הדמיון "כיד הדמיון הטובה" ומי יודע מה הוא מיצר שם בראש…

הצפירה המבשרת את בואו של יום השואה, החלפת התכנים באמצעי התקשורת והטלוויזיה בפרטי, הורדת הדגל, עמידה דוממת, סגירת בתי-שעשועים וכו' הם מסממני יום השואה הקונקרטים, הנראים לעין. ילדים עד גיל 8 לערך קולטים את העולם רק באופן קונרטי- כלומר מה שרואים הוא שקיים, אין דרך להבין לעומקם מושגים מופשטים.

מוות הוא מושג מופשט.

ילדים מתמודדים עם שאלת המוות מעסיקה ילדים רבים החל מגילאי 4-5 ומעלה, עיבוד נכון של מוות מכל סוג, כולל אמירת האמת והדגשת מימד הסופיות, כלומר מוות=לא נמצא יותר.

ובכן כיצד מציגים את יום השואה לילדים?

לדבר על הנושא כאשר הוא מגיע מתוך הילד- הילד מתחיל לשאול שאלות.
חשוב להתאים את תוכן הדברים לגיל הילד ולרמת הבשלות הרגשית שלו.
יש להציג את השואה כמלחמה שבה נהרגו יהודים רבים מאוד על ידי אנשים רעים, נאצים. כדאי להמעיט בסיפורי זוועה ולתת את הדגש על סיפורי הגבורה, העובדה שהנה העם היהודי קיים ומדינתו ישראל(אין צורך לומר את המילה 6,000,000 הלא אין כל ערך למספר עבור ילד צעיר).

לילדים בגילאי בית-ספר ניתן להוסיף מושגים כולל טלאי צהוב, גטו, גדר וכו"- הישארו ככל יכולתכם במידע קונקרטי ויזואלי בלבד.

יש להכין את הילד לצפירה ולמה שהוא עומד לראות. אין לצפות שיעמוד גם הוא, יש לתת דוגמה אישית ממנה יוכל ללמוד.
ציור, שיר, סיפור, משחק הן דרכי התמודדות טובות יותר משיחה עבור ילדים עד גיל 10 לערך.
זכרו שגם אנו, המבוגרים, ההורים, איננו יודעים הכל. גם אנחנו לא יודעים מדוע אלוהים לא עזר (אם ישאלו) אבל אנחנו כאן, שומרים עליהם ככל יכולתנו וזוכרים את מה שהיה בכדי שלא ישוב ויהיה.

תפיסת השואה בגיל ההתבגרות:

בגיל 4-5 יש עיסוק מוגבר במושג המוות כפי שציינתי קודם אך עיסוק זה חוזר, אמנם בשינוי צורה, בגיל ההתבגרות ולכן זו הזדמנות טובה לחבר אותם מהתכנים הטבעיים להם.

בבואנו לדבר איתם על יום השואה, רבים מהם עלולים לדחות את הקרבה אליו, בוודאי בדור הנוכחי. משלחות החיים לפולין נועדו לקרב חלק מהאוכלוסייה אל נושא השואה, כן סיורים ליד ושם וכדומה ועם זאת צריך לזכור את הזיכרון המשנה פניו עם השנים. אנחנו, אנשי החינוך והטיפול אולי דור שלישי לשואה, הילדים שלנו הם כבר דור רביעי לה ולזיכרון. לנו היו סממנים קונקרטיים של סבא שמפחד לישון בלילה או סבתא ששומרת כל פירור אוכל או מספר מקועקע על היד אח”כ אבא שמספר שסבתא לה יכולה הייתה לראות אותו רעב וכן הלאה.

נערים ונערות שעוסקים בשאלת השייכות והזהות כחלק ממשימתם ההתפתחותית מתעסקים לא מעט ובאופן טבעי בשאלות כגון : האם אני מסוגל למות, האם מותר לי לקחת אחריות על חיי, האם למישהו יהיה אכפת ממותי, מי אני, מהיכן באתי ולאן אני הולך ועוד. למעשה, התכנים שיכולים להתחבר לבני הנוער ולעניין אותם הם אותם התכנים שעלולים היו לדחות אותם בתחילה: שייכות, נטישה, מוות, השרדות, חיים, זהות. על מנת לקרב אותם ניתן לייצר שיח אודות התכנים שפוגשים אותם בכאן ועכשיו וניסיון לחשוב עליהם בהקשר של לפני 80 שנים בקירוב כאשר הייתה מלחמת העולם השנייה. פרוקט “אווה” באינסטגרם הוא יוזמה מעניינת ששווה מאוד לעקוב אחריה ולראות מה אנחנו פוגשים בעצמנו מולה, כל תגובה כולל התעלמות והתנגדות היא תגובה פעילה ואינה אדישות.

הזיכרון שלנו מושפע מחווית החושים שלנו: ריח ראשית, מראה שנית ותחושות ורגשות אח”כ. משום הקושי לחבר זיכרון ללא קשר לחושים, עלינו לייצר חיבור רגשי באופן מלאכותי. בטיפול במוזיקה למשל אוכל להציע לנוער טקסטים עם עדיפות לטקסטים מודרניים כמו “הפועל בירקנאו” של רן שריג, או להציע לשמוע מוזיקה ולראות מה היא עבורם, כל אלא אמצעים קולטניים.

זכרון שיהיה משמעותי יותר יהיה תוצאה של פעילות אקטיבית כגון כתיבת שירים או נגינה פעילה, ציור בזמן השמעת שיר וכדומה. היתרון והחסרון של בני הנוער הוא בחשיפה המתמשכת לנושא השואה, לעיתים היא תעורר רצון להעמיק לעיתים תגביר אדישות, כרגיל אנחנו יכולים לעשות מה שבשליטתנו, למשל, חשיפה, עם עדיפות לחשיפה המחוברת לעולמם הטבעי כפי שהוצעה קודם.

זכרון שיהיה משמעותי יותר יהיה תוצאה של פעילות אקטיבית כגון כתיבת שירים או נגינה פעילה, ציור בזמן השמעת שיר וכדומה. היתרון והחסרון של בני הנוער הוא בחשיפה המתמשכת לנושא השואה, לעיתים היא תעורר רצון להעמיק לעיתים תגביר אדישות. התכנים שיכולים להתחבר לבני הנוער ולעניין אותם הם אותם התכנים שעלולים היו לדחות אותם בתחילה: שייכות, נטישה, מוות, השרדות, חיים, זהות. על מנת לקרב אותם ניתן לייצר שיח אודות התכנים שפוגשים אותם בכאן ועכשיו וניסיון לחשוב עליהם בהקשר של לפני 80 שנים בקירוב כאשר הייתה מלחמת העולם השנייה. פרוקט "אווה" באינסטגרם הוא יוזמה מעניינת ששווה מאוד לעקוב אחריה ולראות מה אנחנו פוגשים בעצמנו מולה, כל תגובה כולל התעלמות והתנגדות היא תגובה פעילה ואינה אדישות.

לזכור ולא לשכוח

חשוב כמו תמיד לזכור מה הצורך של כל הפריטים במשפחה או בכיתה. אם נפעל מתוך התאמת צרכים נצליח לדייק יותר את דרך הפעולה ולהפוך אותה למשמעותית אפילו באופן בו החושים יזכרו אותה. כך למשל, רצון שילד יהיה שותף ליום שלנו, מטרה בו יכולה להיות קרבה ותקשורת.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו
(חוה אלברשטיין למילותיו של מוטי המר)