מרגע הוולדו של תינוק אנחנו מתחילים באופן טבעי לדבר איתו, גם עם הידיים.
בלי משים אנחנו מלמדים אותו "ג'סטות" – מחוות שיש להן משמעות תקשורתית. למשל כשאנחנו מצביעים "אבא הלך לשם" או "את זה אתה רוצה" או מקפלים את ידינו לאות פרידה "בייי ביי" וכן הלאה.
כאשר התינוק מתיישב, סביב גיל 8 חודשים, ידיו כבר חופשיות ומתחילה הבנה שיש ביכולתן להפעיל דברים ובעיקר- ההבנה שהוא נפרד ולא חלק מהאם (ניתן לקרוא יותר בהקשר של "חרדת זרים") הוא מתחיל להשתמש באותן ג'סטות שלמד קודם. אנחנו, ההורים, גם דורשים ממנו אותם, כדרך אגב "תעשה שלום לסבתא, סבתא הולכת".
במוח, פועלים ביתר שאת באותה תקופה "נוירוני מראה" שהם למעשה תאי עצב שקולטים את המידע ממי שמולנו ומורים לנו לחקות אותו- לפעול כמוהו. למעשה דרכם אנו לומדים לפעול מוטורית בעולם[1].
אחד משירי המשחק הכי מוכרים טרום תקופת הגן, הוא זה שכתב דוד זהבי ב1946 (המידע לקוח מאתר זמרשת)
" אצְבָּעוֹת לִי עֶשֶׂר יֵשׁ,
כָּל דָּבָר בּוֹנוֹת הֵן:
שׁוֹבָךְ וְיוֹנִים בּוֹ שֵׁש –
גּור גּוּר גּוּר הוֹמוֹת הֵן.
הִנֵּה בַּיִת מַה קָּטָן
בּוֹ כִּסֵּא וְגַם שֻׁלְחָן;
מִשְׁקָפַיִם עֲגֻלִּים
לִי בִּקְצֵה הַחֹטֶם.
אֶצְבָּעוֹת לִי עֶשֶׂר יֵשׁ
וְהַכֹּל יוֹדְעוֹת הֵן:
לְצַיֵּר וּלְקַשְׁקֵשׁ,
גַּם בַּתֹּף מַכּוֹת הֵן.
אֲבָל אוֹי לְיֶלֶד רַע:
אֶצְבַּע "נוּ נוּ נוּ" עוֹשָׂה,
בֹּהֶן – בְּרֹגֶז אֶצְבָּעוֹת,
זֶרֶת – מִתְפַּיְּסוֹת הֵן"
והוא מדגשים היטב את כל היתרונות הבאים של כל שירי המשחק :
אגלה לכם סוד, את המאמר אני כותבת ערב עלייתו של בכורי לתיכון, עם תעודת הצטיינות. אותו ילד שלפני 15 שנים היה פג קטן מאוד וחסר אונים שבמקרה הייתה לו אמא גננת שעשתה עמו המון שיר אצבעות ונזכרה שפעם קראה מחקר על תרומתם להצלחה בלימודים. ובעצם, אמא גננת שהפכה למטפלת ועוד רגע תהיה שוב קצת גננת לחודש…
איך זה קשור להצלחה שלו בלימודים ?
במחקר שנערך על ידי דר' עידית סולקין, נמצא שילדים שהיו מאוד מיומנים בשירי ידיים, חיקוי ותנועה (מה שהיום ניתן לקבל גם מה TIKTOK וגם בפעילויות הjust Dance ' עם הערה קטנה שאומר בהמשך), הספק המילים שלהם בהכתבה היה גבוה יותר אודות לאימון הזכרון וגם, לא מהותי, אבל נמצא שכתב היד שלהם היה אסתטי יותר.
אז מה יש בהם בשירי המשחק האלה ?
- שייכות – אחד מהממצאים האוניברסליים לאושר, הוא שייכות. אני שייך למשהו משמע אני לא לבד, אני קיים, רואים אותי.
- תקשורת- בשירי משחק יש תחושה ש אני ואתה מבינים זה את זה , כל הילדים עושים את אותן תנועות והנה גם אני, פיתוח תחושת בטחון למשל "הנה הצלחתי גם!" , שותפות- כולם יחד, אני חלק ממשהו גדול ממני.
- שותפות גורל שמפחיתה תחושת קורבנות ומגבירה תחושת מסוגלות– אם הוא יכול, גם אני ! ילדים לומדים את מקומם החברתי לא מעט באמצעות השוואות לחברת השווים שלהם .
- אוניברסליות- זו הייתה ועודנה דרך תקשורתם של אנשים בתרבויות שונות.
- הגברת תחושת ההצלחה– אין באמת טעות, מקסימום עשית אחרי או לפני. אפשר להמציא תנועות חדשות ולשנות.
- הזדמנות לתרגול מוטורי חשוב– תיאום אוזן יד- מה שומעים ואיך עושים? תיאום יד עין – איך זה נראה, אני עושה כמו?
- תקשורת וקשר- הוזכר קודם אך בהחלט יש מקום לתת לזה סעיף משלו ולהוסיף את אפשרות הקשר הבין-דורי. סבתא מול נכד, אמא מול ילד, אח מול אחיו התינוק וכן הלאה, כולם יוצרים קשר במרחב משחקי ומאפשר.
- הפחתת חרדה- בשירי משחק יש חזרתיות המפחיתה חרדה בשל תחושת השליטה הגדלה עם ההצלחה. כמו כן לרוב מעורב פרצוף המשתנה ומחקרים רבים הוכיחו כי אין דבר המעניין תינוק אנושי יותר מפרצוף אנושי, עדיף מחייך (:
- הפנמת אורחות חיים ולמידה – דרך שירי משחק הזדמנות ללמד פעילויות יום יומיות למשל "אני שוטף ידיים…טרי לי לי לי לי , בסבון ומים " (דתיה בן דור) . "מי בא לגן שלנו- לשים לב לחסרים ליד, איפה איפה איפה העוגה0 ציפייה עם הכנה וכו", הזדמנות ללמוד סדר מספרים אותיות וכו
- רצף- רצף פעולות הוא פעילות קוגניטיבית, תקשורתית ומוטורית חשובה מאוד למיומנויות מתקדמות יותר של הבנת פעולות או הבנת האחר.
ועוד!
אגב סולקין, במחקר אחר (2014) גם מצאה שככל שהשיר כתוב ביותר נונסנס, חוסר הגיון וג'יבריש, כך הוא זכיר יותר. ההסבר הנוירלוגי ממחקר אחר הוא- משום שאינו נשען על הזכרון האסוציאטיבי הנגיש לרובנו באופן טבעי.
לסיום
אמרנו מילה על טיק טוק ו JUST DANCE- לכאורה הם מזמינים חיקו תנועות ויש בהם הנאה גדולה עם ההצלחה אך הם נעדרים מקום לטעות וסנכרון קצב כמו בתקשורת אנושית, כמו, מול אנשים ולכן הם "ליד" אבל לא "בדיוק" (:
איפה נמצא שירים כאלה ?
מניחה שהילדים שלכם נחשפו לא מעט בגן אפשר לנסות ללמוד את השירים מהגן ובכך להתחבר לעולמם ולחוויה שלהם, לא כל שכן לתת להם ללמד אתכם, חוויה בפני עצמה.
ניתן למצוא בחיפוש קל כיום ברשת תחת "שירי משחק/שירי אצבעות"
וקל לא פחות להמציא אותם :
נרים את הידיים
נרקע עם הרגליים
נחייך חיוך רחב שוליים
ומיד נעצום עיניים
1
2
3
נגמר הרגע הפוסט (:
תהנו וספרו לי איך היה
הדס
[1] (יש המוני מחקרים על נוירוני המראה ולא מעט מהם על העדר תפקודם בילדים בספקטרום האוטיסטי אך ראשית הם רק מאמצע שנות ה-90, כלומר עניין של פחות מ30 שנה, מעט בשפת מחקר ושנית, נושא למאמר נפרד).
