“אם לא תלבש את המעיל אני אתקשר לאבא!”  אמרה האם לבנה בן השנתיים במגרש המשחקים, פעם פעמיים, שלוש והוא בשלו, מסרב.


“אם לא תכנס למקלחת לא תוכל לקרוא שבוע!” סיפר לי האב על אשתו מול בנו המתבגר.

תמיד זה מזכיר לי את השיר “כמה פעמים”  (ספרת עד עשר ושום דבר לא קרה)של רפי פרסקי. גם הוא, בשיר, חיכה שמשהו יקרה אבל לא נקט את הצעדים הנכונים או המתאימים על מנת לקדם את התוצאה שהוא רוצה.

בעצם בטור הנוכחי אדון ב: 1. מדוע ההורה מאיים, האם זו בחירה או כורך המציאות 2. מדוע הילד מתנגד, האם הוא נהנה מהאיום? האם זו הדרך היחידה להניע אותו לפעולה 3. מה כדאי לעשות

למעשה לרוב הורים מאיימים מחוסר אונים, הם חסרי כלים להתמודד באופן שונה. ייתכן ששזהו משהו שנרכש בעבר, מעין פסקול אותו שמעו בילדותם  וייתכן שזה עבד לו בעבר אז הוא אינו מחזיק אפשרות לבחור אחרת. למעשה כשהורה מאיים לדווח על התנהגות סוררת להורה אחר או לדמות אחרת הוא מחליש את עצמו, הסמכות שלו מתעוררת וזה דומה לפקיד שרות בחברה שאומר “אינני יכול לקבל החלטות, אני כפוף לסמכות גבוהה יותר/מחכה לאישור מהבוס” .

למה הורה בכלל מאיים?
בדרך כלל כי הוא רוצה שהילד יתנהג באופן שונה או על מנת לגייס אותו לפעולה, לעיתים מחוסר אונים והעדר כלים.

לפני הפתרונות אשמח להציג את הרקע ההתפתחותי שבגינו הילד מתנגד מלכתחילה:

החל מרגע לידתו התינוק זקוק להכוונה והגנה בעולם מלא כללים וגירויים. הוריו הם מדריכי המסע הטבעיים לו. בגיל שנתיים לערך הפעוט מתחיל לדרוש את עצמאותו- הוא מתחיל בלומר “לא” ובכך  לסמן את גבולותיו, הנפרדים לראשונה מהוריו ומתחיל לגלות את החברה ואת מקומו בה. בהמשך, יופיעו משחקים המייצגים דמויות בעלות סמכות כגון גננת, שוטר, חייל, כבאי וכן הלאה, אך במציאות הפעוט עודנו זקוק לדמות הורית מגוננת שתשמור עליו מפני אתגרי המציאות.  הפעוט יראה כמי שמנסה לבדוק גבולות, אך למעשה הוא יבקש לבדוק את מידת המוכנות של הוריו לשמור עליו בעת סקירתו המתקדמת את העולם.
דוגמה : ילד בן שנתיים וחצי שומע טרקטור בחצר הגן הוא רץ אל הגדר להביט בו. הגננת רצה אחריו ודורשת שיפסיק. מה קורה אזי? מצד אחד הייחודיות שלו מאוימת, מצד שני הוא חש הקלה כי שומרים עליו. באופן טבעי הוא יחוש שייך למשפחתו, שלם איתם ובצידם, הוריו הם שומרי הראש שלו, מלאכיו המגוננים.

פסל תינוק מלאך

הורים שאינם עקביים בהעמדת הגבולות שלהם נתפסים בעיני הפעוט כחלשים וחסרי אונים במאבק מולו. פעוט שחש שכוחו גדול מידי עלול לחשוש שהוא יכול לפגוע בהם, הלא הוא זה שמפעיל אותם, מה שיכול להוביל לתחושה הפוכה של חרדה, חוסר בטחון שיופיע כילד תלותי למשל.

בגילאי 4-5 מתחילים ילדים להתעסק בשאלות כמו מוות, סופיות וכוח ולכן תופיע הערצה לדמויות כגון גיבורי על, בעלי תפקיד וכן הלאה. הילד בורא לו עולם בו הוא אינו זקוק להוריו בלבד על מנת לשרוד, לכאורה, אך עדיין אינו יכול להוציא לפועל את כוחו ולתפקד בעצמאות מלאה.

בגילאי 6-8 לערך (שלב החביון) משתנה תפישת הילד את הוריו הכל יכולים והוא מתחיל להבין את מגבלת כוחם ואת מגבלת שליטתם במציאות הסובבת את חייו. שלב זה מקביל לשחרור המתבקש מההורים עת הם שולחים את ילדיהם לכיתה א’.

כאשר ילד מתנגד הוא למעשה שומר על עצמאיתו. לרוב התנהגותו תראה מתנגדת אך למעשה היא ככל הנראה תופיע משום שהוא לא התכונן לבקשה שנדרשה ממנו מבעוד מעוד. לכן רצוי להכין ילדים, במיוחד צעירים ורגישים במיוחד, לקראת כל מעבר, אפילו הקטן ביותר, כמו לבישת המעיל של הילד מהדוגמה הראשונה.

משמעות סמכות הורית היא שמירה על הילד, הענקת תחושת בטחון והגדרת גבולות ברורים בהם יוכל להתפתח ולצמוח באופן הדרגתי ומסתגל.

כאשר הורה בוחר באיום הוא אמנם נשמע סמכותי בעיני הילד אך גם נואש ולמעשה שניהם נכנסים למעגל משחקי-כוח שאינו מוביל להקלה. גם אם ההורה ישיג בסוף את מבוקשו ייתכן והוא יהיה מותש ממנו ויסורי המצפון ההוריים יתחילו להופיע ולתת למקום גדול מידי לסצנה קטנה ביום שלם והילד מנגד עלול להכנס למצוקה ויופיעו התנגדויות בעוצמה גבוהה יותר שעלולה להוביל כאמור לתופעות חרדה גם בשאר חיי היום יום שאולי אף תתבטא בהצמדות יתר שתוביל לבעיה חדשה.

עוד, באיומים בהם משתתף צד שלישי שלא בנוכחותו, כמו האב ששמו נאמר בהקשר לציפייה לביצוע המטלה או אפילו הספר שאינו קשור להתנהגות הנוכחית, למעשה יש סכנה לא רק בהפחתת הסמכות ההורית של ההורה הנוכחי אלא גם דמוניזציה של ההורה השני שמשמרת את הפיצול הפנימי הטבעי שקיים בכולנו מרגע הולדותינו של הצד הטוב והצד התוקפני שבנו ולכן ממש לא מומלץ לעשות זאת.

אמא מאיימת כמו צועקת על ילד כבן 10

מה כן לעשות, איך משנים את פסקול החיים

  • להמנע מאיומים ככל האפשר
  • להכין ילדים למעברים, ילדים רגישים או צעירים במיוחד להכין בזמינות גבוהה יותר.
  • כאשר בחרתם להציב גבול, לא לערב דמות אחרת אלא להתמודד לבד. באופן זה תחזקו את הסמכות שלכם מול הילד וכן הילד יוכל לפנות אליכם בעת מצוקה כי אתם שלמים – מסוגלים לחיות בשלווה עם הצדדים הטובים והפחות טובים שלכם, בקיצור, אנושיים.
  • אם הילד נכנס למקום של התנגדות לנשום עמוק ולא להגיב מהמקום שלכם אלא מאמפטיה אליו: “אני רואה שאתה לא רוצה ללכת מהמגרש אך הגיע הזמן ללכת”. אם זה לא עוזר לתת לו עוגן להתארגן אליו למשל :”אני רואה שקשה לך ללכת, בוא נשים שיר ונראה אם תצליח להתארגן עד שהוא יסתיים (הזמנה לשחק את הסיטואציה ) או לחלופין, כשהשיר יסתיים זה יהיה סימן שהולכים גם אם אצטרך לקחת אותך בידיים”..
  • היה ואיימתם והייתה סצנה טעונה אחה”צ, לקראת שינה מומלץ  לעבד אותה עם הילד. בעצם המשמעות היא לארוז אותה כמו הארגון שאותו דרשנו מהילד מוקדם יותר. לדבר עליה לא ממקום כועס אלא ממקום שרואה את מה ש”כן” היה ולא מה ש”לא” היה. “זוכר שהיינו במגרש וביקשתי ממך לשים מעיל ובכית? אני חושבת שבפעם הבאה אזכיר לך קודם” ואולי אפילו לשמוע מה החוויה של הילד ומה הוא זוכר קודם ומשם למצוא פתרון משותף לפעם הבאה

לסיכום, כמו בכל טור, ניתנות כאן הצעות הגשה ורקע התפתחותי, מוזמנים לזכור כי שינוי בתקשורת ההורית-ילדית אינו קורה ביום אחד אלא הוא תהליך, אך זה תהליך משתלם ביותר שמביא לאיכות חיים טובה יותר, להורה ולילד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 × 2 =

© 2019 הדס שמואל – טיפול רגשי במוסיקה.

בניה - שמרת דיגיטל - מומחה מחשוב ואינטרנט, עיצוב - סטודיו לעיצוב הלית קלכמן

Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support
Scroll Up