או טעות נפוצה שהורים עושים
נתחיל בתרגיל- מה אתם רואים בתמונה הבאה:
כמה מכם בוודאי יעלו השערות כגון : ילד עצוב, שכחו אותו, אולי גטו, יהודי ואולי גם תזכרו בבן הכיתה שלכם שפעם נשכח בטיול, באיך אתם שיחקתם תופסת בשכונה והגדר הייתה סוף התחום שלה ועוד.
נתחיל בדוגמה מהקליניקה:
למה אתה לא מדבר עם יוסי אני שואלת את אור בן ה-17 (שמות בדויים, סצנה אמיתית) והוא עונה לי :" בן זונה הוא לא בא אליי ליומולדת". אני פוקחת עיניים גדולות ושואלת אותו מתי החליט על היומולדת ואיך הזמין. לפני שהוא עונה על השאלה הזו הוא אומר לי "כולם מניאקים, אני מחליף חברים, אף אחד לא בא". אני אומרת לו "אני שומעת שאתה כועס? מאוכזב? " – " כן זה מעצבן אותי רצח, לא מספיק חשוב להם? ". ופה מתחילה שיחה שלמה שבמהלכה אנחנו מתחילים להסתכל ממעוף הציפור: אני שואלת את אור- "למה לדעתך הם לא הגיעו? מה הם אמרו" ואז פתאום מתרחבת התמונה: "יוסי אמר שחברה שלו הגיעה מהצבא לפתע, רחמים אמר שלא שמע את ההודעה (שהייתה באותו יום בספונטניות)." "אז מה היה במציאות אור? "…
למעשה ללא מידע- כל מה שרואים בתמונה הוא ילד מאחורי מה שנראה כסורגים. כל רגע שנצמיד לתמונה הוא השלכה של חוויה פנימית שלנו שהפכה לעולם המושגים שלנו. בבודהיזם אחת האמיתות הבסיסיות שמה "אנטה" – אין אני. אנחנו סך החוויות שלנו. ואכן גם כל מחקרי פסיכולוגיית הילדות מראים כי עוד לפני הלידה, כל חוויה מעצבת אותנו להיות מי שאנחנו.
ואיך זה קשור להורות שלי? הנה התשובה :
כמעט בכל פגישותיי הרבות עם הורים עולה נושא הפרשנות. משפטים כגון "היא לא שמה עליי", "היא משקרת לי", "הוא עושה מה שהוא רוצה", "הוא מגיב בצורה קיצונית" – כל אלה הם פרשנויות. כשפרטנו אתה מה שקרה לפני ואחרי זה יכול היה גם להיות :
- "היא לא שמה עליי"= במציאות : אמא קראה לילדה והילדה לא באה או אבא אמר לילד שלו לא לצאת והילד יצא בכל זאת .
- "היא משקרת לי"= במציאות: אמא שמעה גרסה אחת מהצהרון, הילדה מציגה גרסה אחרת- יש פער בין הגרסאות.
- "הוא עושה מה שהוא רוצה"= במציאות: אמא ביקשה מהנער לעלות לחדר והוא לא עלה. אבא ביקש מבתו בת ה-4 להכנס לאוטו והיא ראתה עלה נושר- רצה להביט בו מקרוב ולא נכנסה לרכב.
- "הוא מגיב בצורה קיצונית" = במציאות: כשהילד שומע לא הוא מיד נשכב על הרצפה ובועט בה נרגע רק בחיבוק.
פעמים רבות עם ניתוח של שיחה על סיטואציות שבהן היה קונפליקט מסתבר שלא הייה מקום לדבר הפשוט ביותר- המציאות.
כך למשל לאחרונה נערה מטופלת שלי סיפרה לי על סצנה שבה חברה מבית ספר שאלה אותה "שמת לב שלא הייתי אתמול" והיא ענתה לה "בטח היית חולה או שלא רצית לבוא".
כאשר ניתחנו את הסיטואציה הקטנה הזו שאלתי אותה מה שמעה כאשר חברתה שאלה אותה את השאלה ומדוע מיהרה לענות.
למעשה בתרגול וניתוח האירוע עזרתי לה לראות את המציאות- חברתה רצתה לדעת אם היא חסרה לה, אך גם החברה לא החזיקה באותו הרגע את האפשרות שאולי הנערה שבטיפולי בעצמה כלל לא הייתה. הנערה מצידה מיהרה להציע תשובות על שאלות שכלל לא נשאלה ושנאמרו מתוך עולמה שלה.
בסצנה אחרת, אם שהגיעה להדרכה סיפרה שיש שהיא ובתה לא מצליחות לבצע שום משימה כמו שצריך, כל הזמן הן מאחרות, רבות, לא מצליחות להתארגן עם הציוד הנכון. כששאלתי למשל על מה נאמר על האיחור אחה"צ לחוג אמרה האם שהיא אומרת לה "שוב מאחרות הרי סיכמנו שנגיע לפני". משפט שכזה הוא משפט מאשים, משפט ביקורתי. אנחנו לא אוהבים ביקורת ובאופן מידי מיד נסגרים ולא ניתן פתח לעבודה. בהתבוננות במציאות הוצע לאם לומר במקום משפטים שלוקחים אחריות על הסיטואציה מחד ומארגנים מאידך כגון :"צריך להגיע לחוג ב17:00 היום הגענו ב17:06 בפעם הבאה אדאג שנתארגן ונצא 10 דק' קודם לכן".
יש לי עוד דוגמאות כמובן אך אשמח בפוסט הקצר להיות אופרטיבית :
מה עושים כשנתקלים בקושי בהכלת גבולות? בהפחתת התנגדות? בסמכות ההורות? בהבנה של האחר? אלו כללי האצבע לפתרון :
- זיהוי – משהו לא עובד צריך להביט עליו מנקודת מבט חדשה
- שימת לב לפרטים- מה נעשה עד עכשיו מה עוד אפשר לעשות
- הפרדה- מה המציאות ומה הפרשנות
- תרגול החלפה – במקום לפעול באופן אוטומטי להתחיל לתרגל שיח חדש שמתאר מציאות
- התמודדות עם המציאות – המציאות היא עובדה אבל תמיד ניתן וצריך להתארגן בתוכה מחדש ועדיף באופן יעיל יותר
ניסיתם והצלחתם לגרום שינוי מהיר ביחסים? ספרו לי או לנו כאן בתגובות נשמח לשמוע לא הצלחתם? אשמח לעזור בפגישה פרטנית או בסדנאות וההרצאות החדשה שלי להורים שלי שאתם מוזמנים להכיר ולהצטרף
מסיימת בשירו של שלום חנוך שאולי אומר הכל:
" במציאות הזאת באור ישראלי
להאזנה
חשבתי שאני רואה אותך מולי
קראתי לך בכל כוחי נופפתי בידי
את לא ראית אותי את לא שמעת אותי "