כיצד אפשר להציב גבולות לילד שלי?

גבולות מזוהים עם הקניית הרגלים של מותר ואסור, טוב ורע וסמכות הורית. גבולות מזוהים גם עם בטחון ואמון, שיתוף פעולה או, להפך, מאבקי-כוח.

במאה השנים האחרונות חל שינוי בתפיסה ההורית, כמו גם בתפיסת הילד כשותף אפשרי לדיאלוג. לראשונה, הילד נתפס כאיש קטן עם צרכים ומחשבות משלו שיש להכיר בהם ולהתחשב בהם.

האם זה אומר שצריך לעשות כל מה שהילד רוצה?

העובדות בשטח מעידות על התרופפות הסמכות ההורית, ירידה בבטחון כהורים ועלייה בבעיות ההתנהגות והמשמעת. הורים רבים אינם סומכים על האינטואיציה שלהם יותר, ניזונים מריבוי השיטות החינוכיות המצויות בספרות ובאתרי האינטרנט האין סופיים ומוצאים את עצמם מבולבלים מול האמת שלהם (האם יש אמת אחת?).

בנוסף, הורים רבים עובדים שעות מרובות וחוזרים מותשים מן העבודה, חסרי אנרגיה להתמודד עם הקשיים שמעמידים בפניהם הוריהם, או מלאי יסורי רגש ואשם על-כך שלא ראו את ילדיהם שעות רבות. כתוצאה מגורמים אלה- יש התעסקות מרובה בחלק הקשה של החינוך הלא הוא "שימת גבולות" ופחות בהנאה מהילד והמשפחתיות אותה יצרו.

אז מה הן הגבולות?

גבולות מאפשרים לילד ללמוד על עצמו ועל המקובל בעולם.
ילד נולד עם דחפי תוקפנות טבעיים: קנאה, כעס וצורך בסיפוק מיידי ואגוצנטרי.

שימת גבולות היא איננה עניין של נוחות, אלא עניין מהותי של מתן בטחון ואמון לילד בעולם. מתן לילד תחושה שיש מי שדואג לו ולא מאפשר לייצרים הראשוניים, התוקפניים, להשתלט עליו.
הסקרנות איתה נולד הילד היא טבעית ובריאה, אך, מזמנת סכנות. שימת גבולות מתחילה מיום הולדתו של הילד! אם לא נעצור אותו כשהוא מושך בשיערנו בגיל חצי שנה או כשהוא נושך ילד אחר בגיל שנה וחצי, לא נוכל בהמשך לומר לו מדוע אסור לו לקחת טרמפים ועוד.
שימת גבולות מאפשרת לילד להתפתח לקראת עצמאות. ילד לומד להפריד את עצמו מן ההורים, כאשר הוא נוכח לדעת כי רצונותיהם שונים משלו ולהפך. "גיל שנתיים האיום", הגיל בו הילדים מתחילים לעמוד על שלהם, לעורר סצנות מרד ומתחילים מאבקי כוח- הוא הגיך הקריטי ביותר להתפתחות הזהות העצמית ולכן נושא הגבולות עולה סביב גיל שנה וחצי-שלוש ביתר שאת.
הגבולות חייבים להיות ראליים (תואמים מציאות ויכולת בהתאם לגיל הילד), ברורים, עקביים וצפויים. הגבולות מלמדים את הילד על העולם, מלמדים אותו מה צפוי ממנו, על מה יקבל חיזוק חיובי ועל מה יעורר כעס. הגבולות שומרים על הילד מפני סכנות העולם והם אלה שמאפשרים לו לפעול בתוכם בהנאה ויצירתיות.
הגבולות מאפשרים לילד מעבר בין החוץ לפנים של עצמו, בין הבית לעולם ולכן משמעותיים בתהליך הפחתת חרדה והסתגלות נעימה במעברים שונים (מעבר מהבית- לגן, לבית הספר בהמשך ועוד).
לדעת לייצר גבולות ברורים בלי להתאמץ יותר מידי, בלי כעס או צעקות, זו אומנות ההורות המשמעותית!(כאן מאמר על איך לכעוס בלי להשפיל )

אז איך מייצרים גבולות?

-ראשית מבינים את המשמעות שלהם
-שנית, מבינים מה קורה לנו, כהורים, כשאנו נדרשים להציב גבול (וכאן לרוב יעלו לנו מוסכמות שהכרנו מהבית ואנו מסכימים או מתנגדים להם) – מוזמנים לקרוא את השיטה שלי *
-שלישית, עלינו להסכים על עקרונות בשימת גבולות: מתי חשוב יותר ומתי ניתן לוותר (כאן, נדרש להתאים את עצמנו מצד אחד למוסכמות החברה ומצד שני לעקרונות שמובילים אותנו בחיינו האישיים מכיוון שזה מה שיראה הילד יותר).
-לומדים לייצר גבולות עם סמכותיות אך תוך כדי מתן מקום לדיאלוג (האם זה פרדוקס???? חלילה! ניתן לכעוס בלי להשפיל, ניתן להיבהל לי להבהיל וכו').
תמיד כדאי לזכור שכל אחד מאתנו הוא שונה, כך גם ילדינו, הם נולדים שונים, לכל אחד קיים טמפרמנט שונה, גיל שונה וסיפור חיים שונה ולכן הדבר הכי חשוב בשימת גבולות הוא להבין כי יש צורך בהתאמת האופן/הדרך בה שמים גבול בהתאם למאפייני הילד ואיכות הקשר שבינו ובין הוריו.
אני תמיד מציעה תגובת גבול שלא רק אומרת "אני לא מרשה" אלא מציעה גם מה "כן אפשר", מה מתאים לעשות: "אני לא מרשה לנשוך ילדים, מותר לנשוך גזר".

חשוב מאוד להיות עקביים בתגובות משני טעמים: 1. שהמסר יובהר. 2. שיהיה צפוי ולא תהיה חרדה בצילו.

זכרו, שאם אתם לא בטוחים בשימת הגבול, יעבור מסר מבלבל לילד.

מציעה להרבות במילים "לא מרשה", "לא מתאים", "אי אפשר ולהפחית במילה "אסור". יש הבדל גדול בין "אסור" ל"לא מרשה".

לפעמים יש צורך לפעול בנחישות רבה יותר, בייחוד כאשר מדובר בנושאים מסכני חיים כגון אי-עמידה ליד חלון, אי-חגירת חגורת בטיחות, ריצה לכביש וכו'. במקרים מסוג זה אין מקום לדיאלוג, יש להיות מאוד ברורים ולהעביר מסר קצר וקולע של "אסור".

התגובה צריכה אפילו להיות תקיפה. עניין הגבול פה הוא עקרוני!

מה עושים עם ילדים שלא מגיבים לגבול?

תחילה מנסים להבין מדוע:

האם הילד חייב להביע אוטונומיה וזה המקום היחיד שלו להתבלט, להיות מיוחד? האם מטילים עליו איסורים רבים מידי? האם זו דרכו לקבל תשומת לב? האם הגבולות ניתנים בזמן לא מתאים (זכרו את עקרון ה"לכעוס בלי להשפיל!")? ייתכן שהגבולות הוצגו בצורה לא ברורה דיה. ייתכן שהם לא עקביים ולכן לא צפויים. ייתכן שהגבולות הגיעו מאוחר, לאחר שכבר נלמדו דפוסי התנהגות אחרים- כאן יש מקום לעבוד על יחסים בין הורה לילד ושינויי דפוסי התנהגות. אם כלום לא עוזר, ייתכן שיש קושי אורגני מולד בהתארגנות הגוף, בשמיעה, בהבנת דפוסים חברתיים ועוד ויש צורך לגשת לבדיקה מקיפה יותר.

לסיכום:

גבולות חשובים הם אלו שמעניקים לילד בטחון ובשל כך מפחיתים חרדה ומעלים יכולת הסתגלות והתמודדות.
צריך להחליט מתי להוציא אנרגיה על שימת גבול והיכן אפשר "לשחרר" מעט יותר מהסמכות.
בעניין מסכן חיים- הגבול חייב להגיע כתגובה תקיפה, מסר ברור וקצר, השימוש ב"אסור" מותאם במקרה זה.
הגבול צריך להיות מושם באופן שיתאים לילד: לאופיו, לניסיון החיים שלו ולגילו.
הגבולות צריכים להיות מוצגים בצורה מובנת. עם רצף ברור. אין טעם באיומים (ראי/ה המאמר בYNET).
הגבולות צריכים להיות אחידים (אמא ואבא עם מסר אחד).
בכל מקרה שבו משנים את הגבולות לתקופה זמנית (למשל שינוי שעת שינה בערב שישי) כדאי להסביר לילד את השינוי כדי שלא יחשוב שהחוקים משתנים באופן גורף: "היום הולכים לישון מאוחר יותר מכיוון שמחר אין יום לימודים ואתה יכול לישון יותר" וכו'.
חשוב שהגבולות לא יהיו מקום שבו הילד "משחק על היחסים בניכם". כלומר: מסר מובן וברור שאנו כהורים צריכים להעביר הוא : "גם כשאנחנו כועסים אנחנו אוהבים, אנחנו תמיד אוהבים".

מאמרים קשורים :

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5469073,00.html – "כועסים על הילדים? כך תישארו רגועים"

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5015557,00.html– פתאום הילדים יתחילו להקשיב לכם

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5481024,00.html – די כבר עם האיומים על הילדים